קטגוריות
טוטמי חיות ציפורים

טוטם דוכיפת

הדוכיפת היא טוטם ומגן עוצמה של היופי כסגולה רוחנית. היא מעוררת לצמיחה והתפתחות מתוך האהבה הזוגית והמשפחתית. היא מלמדת שימוש בחוכמה פנימית ככוח רוחני, ומכוונת לקרבה לקרקע למציאת איזון פנימי, וחיבור לגוף האנרגיה.

הדוכיפת היא ציפור ממשפחת הכחילאים. מזונה הוא חרקים וזחלים, זרעים וגרגירים. היא ציפור יפה ונפוצה ומועילה לאדם בין היתר בכך שאוכלת מזיקים, ביניהם ערצבים הפוגעים בשורשי הצמחים. והיא בעלת תפוצה נרחבת בעיקר באסיה, אפריקה ואירופה.

אם טוטם דוכיפת הצליח להפעיל אותך, זה הזמן למצוא כלים פנימיים נוספים שיתמכו בך, ואולי לפגוש את הטוטמים שבתוכך, באמצעות טיפול אישי

הדוכיפת מפורסמת כסמל של מקומות ומוסדות שונים בהיסטוריה מסביב לעולם. ובמלאות 60 למדינה נבחרה הדוכיפת דרך סקר לאומי לציפור הלאומית הרשמית של ישראל. בנוסף היא גם הציפור הרשמית של מחוז פנג’אב בהודו.

היא מופיעה בתנ״ך ובקוראן, ובמצריים העתיקה היא הייתה חלק מכתב החרטומים, וצוירה בפרמידות בהירוגליפים שעל קברים.

הדוכיפת ידועה בקריאתה, ונקראת על שמה בשפות שונות (למשל הודהוד בערבית) ולרוב קוראת שלוש פעמים ברצף.

בחורף הזכרים קוראים למלחמות טריטוריה לזכרים אחרים, ובזמן האביב מופיעה הקריאה כאשר הזכרים קוראים לנקבות, ושוב בעת בקיעת הגוזלים.

השם דוכיפת מגיע מארמית ומשמעותו, שני מקורים: דו- כיפת. מכיוון שכאשר הכתר שלה סגור זה נראה כאילו שיש לה שני מקורים אחד מקדימה ואחד מאחורה.

הסגולה שביופי

הדוכיפת מוזכרת בספרים שונים ביניהם ספר “ויקרא” גם כתרנגול בר, אך בשונה מתרנגול היא בולטת ביופייה. הציצית שלה שונה מכרבולת, ומורכבת מנוצות שעטורות על ראשה ככתר מלכותי. לאורך ההיסטוריה נקשרו אליה אגדות רבות בעיקר בגלל יופיה והכתר- הציצית שבראשה, אותה היא נוהגת לפתוח בעת התרגשות, חשדנות או סקרנות וגם בזמן נחיתה על הקרקע.

הזכר והנקבה שווים ביופיים ולא נבדלים, בדומה לציפורים אחרות.

הדוכיפת העניקה השראה לבני אדם לאורך ההיסטוריה, ואף נרדפה ונרדפת בגלל יופיה וכתרה עד היום. נקשרו בה אמונות טפלות רבות, ולכן צדו אותה לטקסים ומנהגים שונים. כיום יש קנס או מעצר לצדים אותה, היות והיא ציפור מוגנת ברוב המקומות בהם נמצאת בעולם, עקב תועלתה הסביבתית.

הדוכיפת היפה והנפוצה ומזכירה לנו לראות את היופי, ומפגש עם הדוכיפת מזכיר לנו להתבונן ברגע הזה בנו, מבפנים ומבחוץ ולראות איפה אנחנו יפים. טוטם הדוכיפת הוא תזכורת למעלה שביופי. אסתטיקה היא אלוהית, היא גורמת לנו להתרחב ולחוות נעימות. יופי הבריאה נוצר עבור שנחווה אותו בחיינו. הדוכיפת היפה מכוונת אותנו אל עצמנו לראות מה יפה בנו, במראה ומעבר לה.

אדם שמורגל לראות את הפגמים שבו, לא יכול לראות את עצמו באמת. אך דרך חיפוש היפה בנו (חיצונית ופנימית) ובחיינו, נוכל להתקרב לנשגב.

הבחירה המודעת והפנימית של לראות, לחפש ולמצוא מה יפה בנו, בחיינו, וסביבנו, יחזק אותנו ויעניק לנו את המגן העוצמה של הדוכיפת. היופי הוא מעלה וסגולה וניתן למצוא אותו בכל צורות הבריאה. בטבע ובאדם, בהתנהגויות של אנשים, באומנות, במחוות ומעשים שנראה שהם יפים, בתנועה רגשית ועוד. עצם המודעות ליופי בעלת עוצמה ליצור בנו תחושות טובות.

בנוסף סימלה הדוכיפת את היופי שבצמיחה הרוחנית. טוב שנשים לב איפה התפתחנו רוחנית, כי מצוי שם יופי גדול עבורנו.

חוכמה פנימית ככוח רוחני

כציפור עתיקה ששרדה, מלמדת הדוכיפת בהתנהגותה על שימוש בחוכמה פנימית עתיקה, ועל היכולת להיזכר בה ממעמקינו. זוהי ציפור מחושבת הנוהגת בחוכמה בתנועותיה, והמדגימה שימוש באמצעים פשוטים להישרדות ושגשוג. בין היתר בסבלנות הרבה שיש לה, בשימושה בחומרים ובהפרשות להגנה.

על אף היותה טריטוריאלית הדוכיפת נמנעת מעימותים. היא משתמשת בקול, בריח ובתצפיות, ונראה שהיא יודעת מתי להגיב ומתי להימנע. היא מסווה את עצמה מול עופות טורפים בכך שמתפרסת על האדמה ופורשת את כנפיה החומות. הדוכיפת נוהגת בצורה מחושבת ושקולה, וכאשר תבחין בסכנה של טורף שמתקרב שעלול לגרום לחיסול הקן, היא תחכה עד שיוסר האיום על הקן ורק אז תתקרב אליו, גם אם זה ייקח ימים.

טוטם דוכיפת מזכיר את היכולת שבנו להשתמש בהבנות עמוקות וכנות, להתחבר ולהקשיב לחוכמה שטמונה בתוכנו שקיימת מעבר לידע סביבתי חברתי ואישי, או כל ידע שלמדנו.

בכולנו יש חוכמה פנימית עמוקה וטבעית, שנמצאת בתוכנו מבלי שנלמד אותה. זוהי התבונה שאיננה נלמדת, אך שיודעת יותר. כמו האינטואיציה או הרפלקסים שיודעים בדיוק איך להגיב בעת הצורך. בתוכנו קיים הידע של תת המודע הקולטיבי האלוהי. לכן טוב שנדע מה מרחיב אותנו ונקשיב לו.

בנוסף ככל המעופפים, גם הדוכיפת במעופה מזכירה לנו את החוכמה שבחופש המחשבה, שתמיד שנשתמש בו יהוו כוח רוחני אדיר.

אגדות רבות נקשרו אל הדוכיפת במקורות היהודיים, הנוצריים והמוסלמיים. היא סמלה את היכולת להרגיש ולהתחבר למחוזות רוחניים, לשם דיוק וצמיחה, וחיבור לתובנה עתיקה ופנימית. עקב זאת שימושה גם כטוטם לצמיחה רוחנית.

ישנן אגדות ערביות על הדוכיפת שהפכה לשייח סופי, או אדון רוחני שמכוון אנשים בדרך האל. בקוראן הדוכיפת מופיעה כזו שקראה למלכת שבא לבדוק האם יש למלך שלמה אמונה באל.

בפולקלור הערבי מופיעה הדוכיפת כציפור שלכל אחד מאיבריה סגולת מרפא לאדם.

באירופה בימי הביניים היא נתפסה כחזקה אנרגטית עד כדי שנחשבה לסמל השטן והכשפים.

במצרים העתיקה הייתה נקראת ״ציפור רופא״, שם גם הופיעה כסמל לחוכמה.

כך גם במקורות היהודים הופיעה כסמל לחוכמה.

בנוסף, במקרא היא הוזכרה כעוף טמא לאכילה. ישנו משל שמספר על כך שהדוכיפת קיבלה את הכתר שלה משלמה המלך לאחר שהצלה עליו מהשמש. במצריים העתיקה הדוכיפת נחשבה ציפור קדושה וצוירה כסמל בקברים, בתבליטים ובמקדשים.

התפתחות מתוך אהבה זוגית ומשפחתית

הדוכיפת היא ציפור מונוגמית. טוטם הדוכיפת מהווה תזכורת ליכולת שלנו להינות ולהתפתח גם דרך אהבה זוגית ומשפחתית. בקוראן מופיעה הדוכיפת כשליחת האהבה, זו שחיברה בין המלך שלמה למלכת שבא, וכזו שהביאה לשלמה מסר ממלכת שבא.

באגדות ערביות ובמקביל גם במקורות יהודיים, הופיע השימוש בעצמות הדוכיפת להשיב אהבה.

הדוכיפתיים נהנים מחיים הזוגיים. בעת החיזור הזכר זורק מזון לתוך מזונה של הנקבה או לפיה וכך למעשה בעת חיזורו מאכיל אותה. הדוכיפתים מקננים בקלות מייצרים קן לגוזליהם מסדקים ופתחים קיימים. הנקבה דוגרת לבד, בזמן שהזכר דואג למזונה. הגוזלים בוקעים אפורים ועיוורים לחלוטין, ושני ההורים מטפלים בהם טיפול מסור ובאופן שווה מאכילים אותם עד שמקורם חזק מספיק שיוכלו ללקט את מזונם בעצמם.

מתצפיות נראה שלא רק שההורים מטפלים בגוזלים אלא שגם הפרטים הצעירים מטפלים בהוריהם הקשישים, בין היתר בכך שבעיתות קור נוטים להכניסם תחת כנפיהם ובכך לחמם אותם.על פי סופרים רומים, כדוגמת אליאנוס בספרו “טבע בעלי חיים”, הדוכיפת הייתה נערצת בגלל הטיפול ההורי המיוחד והקרבתה למען גוזליה. היא סימלה את הזכות שקיימת בטיפול וטיפוח של ההורים והצאצאים.

שימוש בקרקוע לאיזון וחיבור

הדוכיפת ממעיטה לעמוד על עצים או שיחים ומעדיפה לעמוד על הקרקע. ונדיר שתטרוף בעת מעופה. מעופה נמוך וגלי, כתנועת 8 שוכב, או כמעוף פרפר גדול. בנוסף היא מעופפת בכבדות ובקצב לא שווה, בתנועות כנף איטיות ועמוקות. וכאשר היא מנסה להגביר את מעופה היא נחלשת במהירות.

בכך שלא ממריאה מעוף גבווה היא מסמלת את היכולת שבנו להתעלות מעל חששות ארציות דרך חיבור מאוזן לקרקע לאדמה, ליומיומיות ולעשייה.

הדוכיפת מקפידה להיות קרובה לקרקע, שם היא גם ניזונה. לשונה קצרה ומנוונת ולכן היא משתמשת במקורה כבאת חפירה, ובאמצעותו שולה מזון מהאדמה ומעיפה אותו מעלה שיפול לתוך פיה. בתנועתה היא מהווה תזכורת לשהייה על הקרקע, קרקוע ואכילה בריאה מהצומח, על מנת לחזק את החיבור ליכולות האנרגטיות.בזמנים עתיקים יוחסו לדוכיפת יכולות ססמוגרפיות, והיא נחשבה כמזהה רעידת אדמה לפני התרחשותן, (למרות שכיום טרם נמצא לכך סימוך מדעי) היא נתפסה כחשה אנרגיה חשמלית. לכן הופיעה הדוכיפת במקומות רבים כטוטם של חיבור לגוף האנרגיה, שהוא החלק בנו המרגיש דברים שמעבר למודע. מפגש עם הדוכיפת נחשב לתזכורת לבחור בפעולות שמחזקות את הגוף ואת האנרגיה. לאכילה נכונה של אוכל לא מתועש, המבוסס ברובו על מזון מהצומח, ליכולת לבחור בניקיון תודעתי דרך שחרור מהתמכרויות מזיקות. ולשהייה באור השמש, ומודעות לתנועה ונשימה.

מכיוון שדברים אלה במקביל לכך שגורמים להרגשה טובה, מחזקים את הגוף האנרגטי ודרכו את החיבור שלנו לאנרגיה של כדור הארץ, וחיבור עם חלקים גבוהים.

הדוכיפת מדגימה קירבה לאדמה למציאת איזון. עקב המצאותה הרבה בקרבת הקרקע, טוטם זה מזכיר לנו גם את המגע הפיזי עם האדמה למציאת איזון פנימי.

שימוש באטמוספירה להגנה

גוזלי הדוכיפת משתמשים בריח מצחין שמופרש מבלוטות השומן שלהם על מנת להרחיק טורפים, בנוסף הם מכוונים את גלילהם באופן אסטרטגי לפתחי הקן, ומקיאים הפרשות מסריחות ברגע שמתקרב גורם מאיים. גם הנקבה משתמשת באסטרטגיית הריח בכך שמורחת את האיזור החיצוני של הקן בהפרשות מסריחות על מנת שיהיה מוגן מבפנים ומבחוץ.הנוזל המצחין שמפרישה נוצר בבלוטה שלה ומשתנה במהירות, מעבר לכך שמרתיע טורפים הוא גם מרחיק טפילים, וייתכן שמשמש גם כנוזל אנטי בקטריאלי. ההפרשות מגופה נעצרות רק לפני שהגוזלים עוזבים את הקן.

ההגנה של הדוכיפת היא איננה פיזית, ולכן אחת מתרופות הטוטם הזה הוא להזכיר לנו להעדיף להשתמש בכוח חושי על פני כוח פיזי.הדוכיפת משתמשת בחוש הריח ככלי רב עוצמה להגנתה. חוש הריח הוא החוש היחידי שמחובר ישרות למוח בניגוד לשאר החושים. ובעולם הרוחני נתפס כאחראי על היכולת שלנו להבחין בין טוב לרע.

ביהדות מוזכרת הדוכיפת בסיפור על שלמה המלך, שהניח את השמיר, שעימה נחצבו האבנים לבניית בית המקדש, ליד הקן הדוכיפת, מכיוון ששם היתה מוגנת. זאת מפני שאיש לא התקרב לקן שהיה מאוד ריחני. נאמר על השמיר שלמרות שנחשב לאבן בעלת סגולות ייתכן ומדובר בתולעת. בשנים האחרונות אף נמצאה תולעת שחוצבת באבן.

בשימוש שעושה הדוכיפת בריח להגנה מלמדת אותנו שניתן להשתמש באווירה ובאנרגיה להגנה ושמירה.

למעשה בפועל נוכל להדוף מעלינו בקלות סיטואציות ומצבים לא רצויים, דרך האטמוספירה הפנימית שניצור, היות שתקרין באופן ישיר גם על האטמוספירה החיצונית.כאשר נחזיק גישה חד משמעית ולא מתפשרת בכיוון החיובי שנרצה לברוא, נחווה את האווירה הפנימית המסויימת שנבחר. והיות והרגש החזק ביותר הוא המשפיע, כך למעשה נקריס אפשרויות לא רצויות מלהתממש בחיינו. דרך חזקה ולא מודעת לפגוע אנרגטית באדם שאוהב אותנו ושיקר לנו, היא לדאוג לו. לעומת זאת אחת הדרכים העוצמתיות ביותר לעזור לאדם שאנו דואגים לו היא להחליט ברמת האמונה והידיעה שהדברים יקרו לטובתו באופן חד משמעי, ולשחרר כל חשש לגביו לחלוטין, באופן יציב ובלתי מתפשר.

האטומוספירה החיובית שנחזיק לגביו תסייע לו ולנו בצורה אנרגטית רבת עוצמה.

משחק עם חוזקת טוטם הדוכיפת:

בעת מפגש עם הדוכיפת העלו בתוככם מודעות ליופי שמולכם. זה יכול להיות ליופיו של הרגע הזה, של האדם שמולכם, של הסיטואציה, של מצבכם בחיים או של היופי הפנימי שנמצא בעצם המחשבה שכרגע חשבתם. השתמשו ברגע הזה להעריך את היופי.

שימוש בקסם טוטם הדוכיפת:

דעו את יכולתכם ליצור ולהגן על מה שיקר לכם דרך אטמוספירה פנימית. אם יש משהו שתרצו לברוא בחייכם, גדול כקטן, צרו חוויה פנימית חזקה של איך זה היה מרגיש בתוככם אם הדבר כבר היה קיים, ושהו באנרגיה הזו באופן נינוח ולאורך זמן. הרגישו כאילו הדבר כבר נוצר עבורכם בדרך שאינה ידועה אך תתגלם בקרוב, אפשרו לעצמכם לנוח בידיעה הזו, ותהנו מהאווירה הפנימית שזה מקנה בתוככם.


כל הזכויות שמורות לכוח הריפוי הפנימי - ענבל פוזנר.


אין להעתיק לשכפל, להפיץ להדפיס או לעשות כל שימוש ללא אישור מראש ובכתב.


תודה :)