הסיפור הארוך של הריפוי הקצר והמלא שלי מפיברומיאלגיה
(נכתב ב2018)
על מנת להבין את מה שאיפשר לי להרפא מהפיברומיאלגיה אשתף את מה שגם לה
הסיפור על הריפוי מפיברומיאלגיה שחוויתי או על הטיפול בפיברומיאלגיה מתחיל בהסבר למה שקדם להיווצרותה,
בצבא הוצבתי בעזה. לא ביקשתי או רציתי את זה ואפילו התבכיינתי והתלוננתי שזה קרה, גם לפני וגם אחרי ובעיקר תוך כדי. (למרות שביחידה שהייתי (מתפ”ש) שאר האופציות היו אפילו יותר מלחיצות, ואפשרו הצבה רק בשטחים ובמעברי גבול). וכך קרה שאחרי שנה של שירות במחסום ביחידה שנקראת הוי איי פי, הייתי במשך משמרות רבות הבת היחידה בתפקיד שלי.
היינו יחידה קטנה, 13 איש, כשבכל משמרת יש בין 2 ל 5 חיילים במעבר. שמולנו ישבו יחידה של כלבנים, יחידה של מג”ב, של יו אן ושל בודקים ביטחוניים. היו לנו מדים ייצוגיים, ושכפ”ץ טורקיז, ואווירה בגדול של חופש ואהבתי את זה. לא היו מפקדים, היו שלושה נגדים דרוזים שעשו משמרות רק בשעות היום ברוטציה, ודי השאירו לנו את הניהול השוטף של המחסום. אנחנו לעומת זאת עבדנו רוב הזמן מסביב לשעון, במשמרות של 8 שעות עבודה 8 הפסקה וחוזר חלילה או 12 שעות עבודה- הפסקה –עבודה, עם יציאות של 11/3 ואפטרים.
ואני, אני כיכבתי, יצאה ממני המנהלת המפקדת, זאת שיודעת מה להגיד ומתי. ותיק תק נתנו לי להיות אחראית במעבר (בתור רבט”ית נתתי פקודות לסמל ראשון). הימים עברו בשקט יחסית בזמן שפצמ”רים מרחפים מעלינו, ואזעקות גשם סגול משעשעות אותנו.
אנחנו היינו אחראים על מעבר זרים ואח”מים, ועל קיום אמנת ז’נבה במחסום ארז, התפקיד שלנו היה בין היתר לאפשר למשפחות של אסירים ביטחוניים לבקר אותם, לדאוג לכל זר שבא לבקש סיוע, ולמלא פקודות של משרד החוץ. באתי מבית שוחר שלום ובאמת האמנתי שאני עוזרת. התגייסתי אחרי מאורעות אוקטובר כך שרוב השירות שלי היה סגר בעזה ולא עברו הרבה אנשים.
ואז זה קרה
יום אחד בצהריים של אמצע הקיץ הייתי במשמרת עם עוד 4 חיילים, ובא לבקר אותנו קצין מיחידה אחרת סתם לשבת לקפה. פתאום קיבלנו הודעה בקשר שחבורה של חאג’ות ישראליות (חאג’ות זה כינוי מכבד, כמו להגיד גברת. אותן חאג’ות ערביות ישראליות, עוברות בדרך כלל במעבר ישראלים ששייך לחלק אחר במחסום- לא אלינו) הסתערו (!) והן רצות לעברנו עם קרשים וסכינים.
הווי אי פי היה נראה בזמנו כמו קרוון ענק מבחוץ ומבפנים כמו לובי של מלון, שבקצהו דלפק בו יושבים הרישום גבולות ומתחתיו השכפ”צים הקרמיים הכבדים. עמדתי בדלפק והסתכלתי מהחלונות הענקיים של הווי אי פי שמבחוץ נראים כמו מראות ומבפנים רואים הכול, וראיתי חבורת נשים גדולות, רצה בריצת אמוק אלינו עם מקלות ומה שנקרא נשק קר, בכוונה לריב/לתקוף. דבר דיי מוזר בהתחשב בכך שכל החיילים במחסום מחויבים ללכת עם רובים במחסנית בהכנס, ויכלו לירות בהן ברגע.
מיד כשראיתי את זה נבהלתי בטירוף, ‘נפל לי הלב לתחתונים’, הנשימה נעתקה וישר העפתי את הנשק שלי הכי רחוק שיכלתי, לצד השני מתחת הדלפק באקט אוטומטי לחלוטין.
הסכמה פנימית
תמיד ידעתי שאני לא רוצה לירות באף אחד, אף פעם. גם שהלכנו למטווחים (היינו מחויבים לעשות מטווחים כל חודש) וגם שהיו שולחים אותי לשמירות, הייתי מדברת על זה(בנות עם נשק בבסיס שלנו (מת”ק עזה) היו עושות שמירות במקום ניקיונות/מטבחים). בשמירות הייתי אומרת לכל מפקד שמוכן לשמוע- שאם בא מחבל לא רק שאני לא תוקפת, אני זורקת עליו את הנשק ומתה מדום לב במקום.
ההתקפה
החאג’ות התקדמו בריצה לווי איי פי, ואני לא חשבתי על כלום, נכנסתי מתחת לדלפק והפכתי לשבלול הכי קטן שיכלתי להיות, מוחבאת מתחת לכל השכפצ”ים הקרמיים. החאג’ות הסתערו על הווי איי פי ובכל הזמן שהן היו שם שמעתי מכות וצרחות, דברים שנופלים ונשברים, וצעקות וקללות בעברית ובערבית. לא נשמתי, לא זזתי.
הייתי שם מכווצת רועדת בכל תא בגוף, הרבה אחרי שזה נגמר. לא רציתי לצאת משם, לא רציתי לראות מה קרה. מסתבר שכשהן הגיעו הן החלו להכות את החיילים ואת הקצין שביקר, והחיילים הרביצו להם בחזרה, וזה לא נגמר עד שהגיעה המשטרה שיושבת ממש ליד, ועצרה את הכל. הקצין עלה למשפט על כך שאחת מהחאג’ות הפילה עובר (למרות שכנראה לא נראתה ככה, היא הייתה בהריון). החיילים שהלכו מכות חזרו למשמרת ולשגרה, ואני הדחקתי. לא חשבתי על זה, לא דיברתי על זה עם הצוות ולא סיפרתי על זה לחבר או למשפחה. זה היה יותר מידי עבור הגרסה שלי בת ה19.
הימים שאחרי
כמה ימים אחרי זה הגיע מפקד חדש לבסיס, חוסם, איזה אלוף משנה שרצה להראות כמה הוא קשוח, ועל הדרך לעשות קצת סדר לחיילים שיושבים במחסום ואין להם מפקדים. הוא פקד עלינו ללבוש את השכפצ”ים הקרמיים הכבדים ואת הקסדות והנשק, ולעמוד בצורת ח’ בזמן שהוא חופר לנו על נהלים למעלה משעה.
מי שמכיר אותי יודע כמה מאתגר היה עבורי מפקדים, בוסים, ובכלל כל אדם שנתן לי פקודות ובעיקר מטופשות, היה עושה לי סמטוחה בבטן, ולוחץ ישירות על כפתור המרד בתוכי.
באותה חפירה לא נגמרת של חוסם המפקד החדש, שהגוף כואב וסובל לעמוד ככה עם המשקל של הנשק והציוד, יחד עם חוסר המשמעות בדברים שהוא אמר, והעובדה שלא היה שום מקום לענות או לדבר, עמדתי מתוסכלת, נעלמת במחשבות סרק על שטויות, וכמובן שחלילה לא מקשיבה. כשפתאום ברגע אחד כאילו כל השרירים בגוף שלי יצאו לפנסיה. הכל קרס, בבום ונפלתי.
שכבתי שם במשך רבע שעה משותקת לחלוטין, לא יכולתי להזיז שום איבר. כך בלי לזוז או לדבר, שרק דמעות רבות נוזלות לי מהעיניים ופאניקה מטורפת בולעת אותי, הייתי בטוחה שזה יימשך לנצח. שאני משותקת עכשיו, לא יכולה לדבר או לזוז רק לבכות.
אחרי רבע שעה הצלחתי לדבר. הזמינו לי אמבולנס ויצאתי לחצי שנה של המון המון בדיקות, וגוף שכואב רוב הזמן, ומלא מפגשים עם רופאים צבאיים שידעו בעיקר להפחיד. הגוף חזר לתפקד, ואני הייתי בגימלים.
התגובה של הגוף
קיבלתי כל כך הרבה השערות לאבחנות, ופוצצו אותי בכימיקלים דרך כל הבדיקות האפשריות. המדדים כל הזמן הראו שמשהו לא בסדר, אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק לא בסדר. חוויותיי המון תשישות והייתי עייפה רוב הזמן והגוף שלי כאב כמו ממכות.
הימים שחלפו
עם הימים שחלפו ירדה הפניקה. השלמתי מלא שעות שינה והתחלתי להתפנן. חופששש!!! קמתי כל יום ב 13 רק כדי לראות סימפסונים, פגשתי את הבן זוג מתי שהיה בא לי, וחוץ מללכת לבדיקות לא הייתי מחויבת לכלום, אפילו לא חיפשתי עבודה, כי מי יודע אולי מחר אני חוזרת לבסיס.
אבל ככל שהחודשים עברו והוסיפו לי עוד ועוד בדיקות, ההורים שלי נלחצו ולקחו אותי לפרופסור שלוקח מלא כסף לשעה- מומחה לוואטאבר, שיגיד סופסוף מה יש לילדה. כך היה, ואחרי עוד בדיקות ופגישות עם הפרופסור קיבלתי אבחנה ברורה של פיברומיאלגיה.
האבחנה – פיברומיאלגיה
נאמר שפיברומיאלגיה מחלה כרונית, וזאת אומרת שזה לא אמור לעבור. כן איכות החיים לא תהיה גבוהה, אבל דרך ספורט ומצב רוח טוב הכאבים יחלשו. מתפקדים ככה, הוא אמר, זה לא קל אבל חיים עם זה.
זו הייתה הפעם הראשונה שריפאתי את עצמי ממחלה כרונית, והריפוי הספונטני הראשון שחוויתי בחיים.
אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו זה קרה. איזה פעם שהתפתלתי מכאבי תופת לא מתוזמנים, כאילו פוצצו את כל הגוף שלי בו ברגע במכות, זה קרה ליד חברה (ציפי). אני זוכרת איך נראו העיניים שלה כשהיא הסתכלה עלי, ושם במקום החלטתי שזהו, זו הפעם האחרונה.
פיברומיאלגיה – מה זה
פיברומיאלגיה, המכונה לעיתים כ”דאבת השרירים”, היא מצב כרוני שמתאפיין בכאבים בשרירים ובעצמות, במקומות רגישים בגוף, בתחושת עייפות ממושכת, בבעיות שינה ובקשיים קוגניטיביים.
פיברומיאלגיה פורצת לאחר גורם מגרה ספציפי טראומה או טריגר
תסמיני הפיברומיאלגיה זהים למצבים ומחלות אחרות, ולכן מאתגר את הרופאים והצוות הרפואי באבחנתו, שכן אין לו סימנים מוחשיים בבדיקות מעבדה או בהדמיות.
בעבר, היה ספק בקרב רופאים וחוקרים לגבי האם פיברומיאלגיה היא מצב רפואי אמיתי, אך בימים אלה, יש הבנה רחבה יותר של המצב והסטיגמה שהייתה מלווה אותו התפחתה.
ריפוי מפיברומיאלגיה
זה יישמע קל מידי, אבל לפעמים כזו היא האמת, הכי פשוטה שיש, קלה. כי ברגע ההוא, שם במקום ההוא, נרפאתי. היום 15 שנה אחרי אני יכולה להגיד בצורה חד משמעית ובפה מלא שאין לי פיברומיאלגיה – שברגע ההוא מול העיניים של חברה שלי נרפאתי, וידעתי שאני עושה את זה באותו רגע שזה קרה.
במהלך השנים בעיקר כשהופיעה מפורקות רגשית, צצו הכאבים הספציפיים האלה, המעייפים. אבל לא הסכמתי להם אפילו לא לשבריר שניה, והם נעלמו ולא חזרו.
ריפוי מפיברומיאלגיה – גם המחלה וגם הריפוי הם בדימיון
בפסח האחרון נסעתי לסיני עם הספר אוטוביוגרפיה של יוגי, קראתי שם משפט שבתור מטפלת ומורה למטפלים, ובעיקר בתור הילרית שמכוונת אנשים לרפא את עצמם, הרטיט אותי ומילא אותי בדמעות של שמחה : “הדמיון הוא הדלת שדרכה נכנסים המחלה והמרפא.. אל תאמינו בממשות המחלה, אורח שלא מאמינים בו יברח”.
המאמר הזה, הוא תזכורת מהלב שלי לכל מי שצריך אותה. הגוף הוא מופלא ומסוגל להכל, וכך גם הרגש, הנפש והנשמה.
ריפוי התודעה דרך הגוף
כל מה שאנו חווים בעולם נחווה דרכנו. לפעמים הגוף פותר מה שאנו לא יכולים, מחלה או ההפרעה היא כלי שרת בידי התודעה שלנו, לרפא או לשחרר ולפתור קונפליקטים רגשיים שאנו לא הצלחנו.
ריפוי מהחלטה
מאז למדתי ונחשפתי לכל כך הרבה שיטות טיפול, בחלקן ממש התעמקתי, חקרתי התמחיתי. ואפילו עם השנים פיתחתי טכניקת טיפול שהגיעה דרכי. הבנתי שככלל, כל מה שהתודעה יוצרת קורה ברמה הגבוהה לטובתנו, גם קושי וחולי. לכן הרבה פעמים משחרר ועוזר לדעת מה הגוף פותר, כך שנוכל להירפא מתוך זה שהבנו מה הגוף מלמד אותנו, וגם לצמוח מזה. אבל… וזה אבל גדול! לפעמים ורק לפעמים, ניתן לצמוח ולהתפתח (וגם להירפא) מהחלטה.
*בתמונות ההסבר מהספר פירמידת הבריאות של הריקול הילינג (המתבסס על הרפואה הגרמנית החדשה), שמסביר את הקונפליקט הרגשי שהביולוגיה פותרת, שהיא יוצרת פיברומיאלגיה. לפי הריקול, ההיזכרות בקונפליקט יכולה להביא ריפוי מתוך המודעות למה הגוף יצר את הבעיה/מחלה/הפרעה. (נחשפתי לשיטה זו כמעט תשע שנים אחרי).
לסיכום
פיברומיאלגיה היא לא רק מחלה פיזית, אלא גם מחלה רגשית. המגלה את הקונפליקטים הרגשיים העמוקים שהאדם חווה, ואת התהליכים הביולוגיים המתרחשים בגופו כתוצאה מהם. ההבנה הזו יכולה להצביע על דרכים חדשות לטיפול והתמודדות עם המחלה.
אם אתם סובלים מפיברומיאלגיה אשמח לסייע לכם לטפל ולרפא את עצמכם
אתם מוזמנים לשתף אם יש מישהו שלדעתכם יכול להיעזר במאמר הזה,
גם אם זה רק מישהו אחד, שיתוף המידע כבר סייע לאנשים לרפא את עצמם.